מפמ"ר מחול- הילה קובריגרו פנחסי

המחול הוא אמנות תנועת הגוף ככלי ביטוי ותקשורת. דרך המחול נפתח ערוץ תקשורת גופני היוצר תחושת שייכות וקרבה ומעניק ביטוי עצמי ותמיכה רגשית לרוקד. הערוץ מצריך התבוננות, ריכוז, מודעות עצמית והקשבה רב ממדית לגוף, למרחב, לצלילים ולסביבה האנושית המקיפה אותנו.[1]   

ההקשבה במחול מובנית בביצוע ונוכחת הן בסוגות השונות של התחום והן במודעות הגופנית לה נדרש הרקדן.

ההקשבה לגוף נוכחת ומתעצמת בשיטות הסומטיות – שיטות שמערבות "גוף-נפש". שיטות סומטיות רבות נתגלו דווקא בהחלמה מפציעות. הניסיון להחלים כראוי ובמהרה, תוך שימור היכולות הטכניות ככל שניתן הביאו להקשבה יתרה לגוף, יכולותיו וקצב החלמה הביא לפיתוח שיטות מוכרות ומיושמות עד היום: פילאטיס, פלדנקרייז, אלכסנדר, בר או סול, גאגא, אקסיס סילבוס ועוד רבות.

בשדה החינוכי בתי ספר יסודיים כבר משלבים את השיטות הסומטיות לצד ובמהלך שיעורי המחול וניכר שהאקלים הבית ספרי כולו מושפע מכך. לדוגמא לפני מספר שנים, המורה נגה נויפלד בבית הספר היסודי "אבן חן" בשוהם שילבה יוגה ופילאטיס בשיעורי המחול.

התרומה לתלמידים הייתה כל כך משמעותית עד שהורחבה  והיא נלמדת בין שלל התוכניות בבי"ס "אבן חן" כחלק משגרת הלימודים ובמסגרת הייחודיות של ביה"ס ותורמת בדרכה להטמעת העיקרון הפדגוגי "תרבויות ושפות כמנוף ללמידה מעמיקה".

כמו כן, לעיתים ניתנים שיעורים בשיטות אילו כחלק מקידום אורח חיים בריא והקשבה לגוף, לרקדניות מגמות המחול. לדוגמא: במגמת המחול בבית הספר ''מוסינזון'' בהוד השרון, רכזת המגמה הגב' הילה סבר בהט, משלבת לרקדניות שיעורי פילאטיס מזרון כדרך אינטגרטיבית ללימודי אנטומיה כחלק מתכנית של 5 יח"ל במחול. מחקר שנערך על תלמידות המגמה מצא שמודל זה מפתח אצל התלמידות מוטיבציה ללמידה, מייצר למידה חווייתית ומגביר הבנה והקשבה לגוף.

​